בתערוכת היחיד פרזיטית פורשת האמנית רחלי טאובר התבוננות רחבה במושג "ערך" על היבטיו השונים, כפי שאלו נכרכים באיכות חומרית, בעבודה אנושית ובקטגוריות זהות: כיצד קובעת החברה את ערכם של אנשים, של חפצים ושל עבודה, וכיצד משפיעות הגדרות אלה על מעמדו של הפרט באותה חברה? בעבודות הממזגות יחד מלאכה עם אמנות וחומרים "גבוהים" עם חומרים "נמוכים", האמנית מערערת על האופן שבו נמדד ערכו של האדם בתוך המבנה החברתי.

הפסלים עשויים מאבן שיש, כלי עבודה משומשים, חלקי מתכת וחוטים. טאובר משתמשת בטכניקות פיסול מסורתיות שכוללות סיתות, קידוח ותכנון הנדסי, כדי לרכך את אופיו הקשיח של השיש ולהטעינו במשמעויות חדשות. שילוב כלי העבודה השחוקים – שחלקם שימשו בתהליך היצירה – בפסלים עצמם, מדגיש את המתח שבין חומריות לאידיאולוגיה, בין יציבות לשבריריות, בין מלאכות נשיות לאלו שנחשבות גבריות ובין אמנות לעמל כפיים. כנגד ההוד של אבן השיש הלבנה, הכלים החלודים חושפים את מה שמערכות הייצור מבקשות להסתיר: המאמץ, היזע והשחיקה המשוקעים בייצור וביצירה.
 

שם התערוכה, פרזיטית, מתכתב עם סטריאוטיפים מגדריים ותרבותיים. טאובר מבקשת להתמודד עם הדימוי של "אישה פרזיטית" – מונח טעון הנתפס כתלותי או נצלני – והופכת אותו לאמירה מורכבת על זהות, ערך ושיוך חברתי. בעבודותיה ניכרות השפעות מגוונות שכוללות את תולדות האמנות הישראלית ופיסול מודרניסטי נוסח יחיאל שמי ועזרא אוריון, רדי־מייד דאדאיסטי, סמלים יהודיים, מוטיבים מעולם התפירה והטקסטיל וציירי מופת, כגון ורמיר. החיבור בין המסורות הללו מתחדד מנקודת מבטה הייחודית, השואבת מן העולם החרדי שבו גדלה – עולם הנתפס לעיתים כמתנגש עם האמנות העכשווית, בעלת הנטיות החילוניות והמערביות. מעצם ההצלבה של נושאים אלו צפות ועולות שאלות על מעמד עבודת קודש ועבודת אמנות, על מעמד האמנים ומעמד החרדים בחברה, על שווי פרי עבודתם ועל חשיבותה – או שמא חוסר חשיבותה – של יצירת האמנות במציאות החברתית־כלכלית של ימינו.

 

על ידי שילוב חומרים וטכניקות מגוונות, טאובר מציעה פרשנות חדשה על זהות, עבודה וערך חברתי. בעבודתה, האבן הכבדה מתרוממת בעזרת תמיכות קלות ונסתרות, בעוד שכלי העבודה השחוקים מספרים סיפור של עמל שקוף, כאשר החומר הופך מנקודת מוצא פיזית לדיון עמוק בזהות ובמעמד חברתי. בכך, טאובר מציבה תזכורת: הערך אינו תלוי בכימות או בתוצרים בלבד, כי אם טמון במשמעות הפנימית של החומר ושל העשייה, במאמץ הסמוי וביופי החד־פעמי הגלום בתהליך היצירה.