חודש ניסן הוא ללא ספק החודש המזוהה ביותר עם האביב, עונת התחדשות הטבע, הפריחה, הפיריון והשפע. התייחסות אמנותית לטבע קיימת משחר ההיסטוריה, דוגמאות יפהפיות של ציורים צמחיים ניתן לראות כבר אצל הקיקלאדים, המצרים הקדמונים ותרבויות קדומות באפריקה, אמריקה ואסיה. 

מוטיב העיטור הצמחי ביהדות, נראה לראשונה בהוראות הכנת מנורת המקדש, והציווי לעשותה "כפתור ופרח" (שמות כה, לג). המוטיב הצמחי נפוץ באמנות האיטלקית בכלל, ובאומנות יהודי איטליה בפרט. מה שללא ספק תרם לתפוצתו של המוטיב, לבד ממשמעויותיו הסמליות החיוביות, היא העובדה שהשימוש בו מתאפשר גם לפי האסכולה השוללת ציור ופיסול סימנים פיגורטיביים בשל הדיבר השני "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות, כ, ג). על כן, אין זה מפתיע לראות את פריחתו של מוטיב זה בתשמישי הקדושה השונים: פרוכות, כתרים לספרי תורה, ארונות קודש, כתבי יד ועוד.

מבין הפריטים באוסף המוזיאון המתהדרים בעיטורי פריחה בולטת ביופיה צלחת סדר עשויית נחושת, (פיימונטה, המאה ה-17) שנתרמה למוזיאון על ידי ג'וספה ויטאלה הכהן (ON 0024). הצלחת, מקושטת בעיטורים רבים וניתן לזהותה כייחודית לליל הסדר בזכות הכתובת "קדש" במרכז, ופירוט סדר הפסח המופיע מתחת: "קַדֵּשׁ וּרְחַץ / כַּרְפַּס יַחַץ / מגִּיד רַחצה / מוֹצִיא מַצָּה / מָרוֹר כּוֹרֵךְ / שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ / צָפוּן בָּרֵךְ / הַלֵּל נִרצָה". שפת הקערה מעוטרת במדליונים המכילים שתי סצנות תנ"כיות של עקדת יצחק ומשפט שלמה וכן דמויותיהן של משה, אהרן ודוד . בין אלו מופיעים עיטורי צמחים - פרחים ועלים וכן דימוי יפהפה של רימונים. הרימון המסמל צמיחה, פיריון, שגשוג ושפע, ברכות המתאימות לאביב ולפסח, ועם זאת עבור רובנו, קשור הפרי דווקא לראש השנה. במשנה אנו רואים שעץ הרימון נזכר כמשמש לצליית קרבן הפסח (מסכת פסחים, ז, א) וייתכן שלכן בחר אמן הצלחת למקם את הרימונים בין שני תיאורי העקדות. בכך ביקש להדגיש את הקורבן שלא יצא לפועל לעומת הקורבנות שהיו נהוגים בבית המקדש. 

דוגמא נוספת למוטיב הצמחי בהקשר של פסח ניתן לראות בארבע כריות הסבה יפהפיות לליל הסדר שמקורן בוונציה של שלהי המאה ה-18 (ON 1278). מצוות ההסבה בליל הסדר תוקנה על ידי חכמים בעת שתיית ארבע כוסות היין ואכילת המצות, הכורך והאפיקומן. ההסבה היא פעולה בה משתתפי הסדר מסבים לצד שמאל כשם שנהגו לעשות בעבר אנשי האצולה והמלוכה, בכך משתתף הסדר רואה את עצמו כבן חורין וכאילו יצא הוא בעצמו ממצרים. 

הכריות באוסף המוזיאון נתפרו ממשי לבן שעליו רקמה בחוטי משי ססגוניים.  עיטורי הכריות כוללים שילוב של סוגי פרחים, דבורים וציפורים על גבי ענפים מלבלבים ובמרכז הכרית רקומה אילה. ייתכן כי הקו המנחה של עיטור הכריות שאול משיר השירים, אותו נהוג לקרוא בליל הסדר. שיר השירים, העוסק ביחסים המורכבים שבין הרעיה לדוד, מתאר רבות את עולם החי והצומח ולפי רוב קהילות ישראל מהווה משל ליחסי כנסת ישראל והקב"ה. הקשר לשיר השירים יכול להסביר גם את דימוי האילה במרכז הכרית, זו, מופיעה בשיר השירים ג, ה:"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ".