בית הכנסת של קונליאנו ונטו
גולת הכותרת של המוזאון הינו בית הכנסת המרהיב ביופיו, אשר לאחר הקמתו נפתחו שעריו למתפללים בני קהילת יוצאי איטליה בירושלים לדורותיהם: זהו בית הכנסת המקורי של קונליאנו ונטו, עיירה הממוקמת צפונית לוונציה. יהודים חיו בקונליאנו החל מהמאה השש-עשרה והתפללו בבית הכנסת שבו ארון הקודש היה מעוטר בגילופי עץ המצופים בזהב. בתבליט בחלק התחתון של ארון הקודש ניתן לראות את הכיתוב המוקדש לרב הקהילה, נתן אוטולנגו (נפטר ב-1615), אשר שימש גם כמנהל תלמוד התורה בקונליאנו. הארון ושאר פריטי הריהוט הועברו לבית כנסת "חדש" שנבנה בעיירה על ידי הקהילה בשנת 1701.
לתקופה זו שייכות כנפי הרוקוקו הגדולות המוזהבות וגילופי הזהב המורכבים בחלק העליון של הארון. בית הכנסת "החדש" שימש את הקהילה הקטנה כמרכז רוחני ותרבותי ללימודי היהדות ולשמחות משפחתיות. בית הכנסת היה בשימוש מזדמן עד למלחמת העולם הראשונה. התפילה האחרונה התקיימה בבית הכנסת ביום כיפור בשנת 1918 על-ידי קצינים וחיילים יהודים מהצבא האוסטרו-הונגרי המנוצח והנסוג, ובראשם הרב הצבאי הצעיר ד"ר אהרון ארנסט דויטש. מאז ועד אחרי מלחמת העולם השנייה, בית הכנסת עמד בשיממונו.
אחרי מלחמת העולם השנייה נרתמו יהודים ממוצא איטלקי בישראל כדי להעביר את בית הכנסת ותכולתו לירושלים. בשנת 1951 שוחזר פנים בית הכנסת, והוא פתח שוב את שעריו לקהילה האיטלקית. מאוחר יותר בית הכנסת הפך לחלק בלתי נפרד מהמוזאון.
לפי הסידור המקורי בקונליאנו, הבימה הייתה ממוקמת בקצה אחד של האולם, בעוד שארון הקודש עמד בקצה הנגדי, בצורה "דו-קוטבית", האופיינית לרבים מבתי הכנסת ברחבי איטליה. כיום, הבימה ניצבת כמעט במרכז האולם, וזאת בשל צורתו המקורית של החלל, שלו כניסה מרכזית ולא שתי כניסות צדדיות, כפי שהיה בבניין הקודם.
רק בשנת 1989 שוחזר המתווה של בית הכנסת על ידי בניית עזרת הנשים ובניית מסכי שריגים (נותרו ארבעה מקוריים והשאר משוחזרים) אשר נפתחים ומאפשרים לנשים לצפות בעזרת הגברים למטה.
התפילות מתקיימות בכל שישי ושבת ובימי חג על פי "מנהג בני רומא"- אחד המנהגים העתיקים ביותר בעולם היהודי, והקרוב ביותר למנהג ארץ ישראל בתקופת בית המקדש השני.
בואו לערוך סיור וירטואלי בבית הכנסת (צילום תלת מימד: משה קן)