עלה זהב.png

חייהם של יהודי איטליה ידעו כמובן עליות ומורדות בהשפעת יחסם של השליטים המקומיים, אבל בית המשפחה ובית הכנסת היו תמיד שני עוגנים איתנים של יציבות. השימוש בסמלי המשפחה נפוץ מאוד בעיטור חפצים אישיים, גם חפצי קודש. דמיינו בני משפחה מתאספים להדליק נרות חנוכה סביב חנוכייה הנושאת את סמל משפחתם, תינוק שעל עריסתו תלוי קמע שד"י ועליו סמל המשפחה של הוריו, או בני משפחה צועדים בבוקר שבת לבית הכנסת ובידם סידור נתון בכריכת
כסף שעליה חקוק סמל המשפחה.

 

בבית הכנסת, לעומת זאת, שהיה יכול לשמש לכאורה זירת קרב של זהויות ומעמדות, השימוש בסמלי המשפחה לא היה נפוץ מאוד. אמנם ישנן כמה דוגמאות של חפצי קודש לבתי כנסת הנושאים את סמל המשפחה שתרמה אותם, אך לרוב הסתפקו התורמים בציון שמם, כנהוג בכל תפוצות ישראל. נשאלת אפוא השאלה למה דווקא בבית הכנסת נוכחותם של סמלי המשפחה אינה בולטת. מן הסתם ייתכנו כמה הסברים לכך, אך האוצרות המוצגים כאן יכולים לספק לפחות אחד מהם.

 

לנוכח הטבעת סמלי המשפחות על חפצים מסוימים והיעדרם מחפצים אחרים מתעוררות שאלות אחדות בדבר חלקו של הסמל בזהות האישית של בעליו. עניין הזהות האישית למול השייכות לקבוצה או למעמד חברתי מסוים מקבל משקל מיוחד כשבוחנים מרחב שלישי, שאינו פיזי אלא רעיוני, שמתקיים לצד הבית הפרטי ובית הכנסת. החפצים הממלאים מרחב זה הם חפצים אישיים, לעיתים אישיים מאוד, אך יש בהם גם פנייה החוצה: טבעת חותם של סמל משפחת כהן או תעודת הסמכה לרפואה הנושאת את סמל משפחתו של הרופא, לדוגמה, מעידות על האדם כלפי חוץ ומייצגות את ערכיו ואת השתייכותו לקבוצה חברתית מסוימת או למעמד מסוים. החפצים הם חפצים אישיים, אך הם חושפים דבר מה על בעליהם ועל זהותו.

עלה זהב_edited.png